• Mika

הזמן שלי להיות עצמי




עכשיו הזמן שלי לפרוח. עכשיו הזמן שלי לעוף. עכשיו הזמן שלי להגשים חלומות ולעשות את מה שאני אוהבת. זאת הרגשה כל כך טובה, אך לא תמיד הרגשתי כך. לפני כמה שנים הרגשתי בדיוק ההיפך והחלטתי לעבור שינוי. החלטתי להיות בריאה ולזכות לראות את הבנות שלי גדלות ואת המשפחה שלי מתרחבת. רציתי שהבנות שלי יהיו גאות בי.


כל חיי התמודדתי עם עודף משקל. כשמאיה בתי נולדה התחילה התמודדות נוספת של טיפול בילד שונה. מאיה בתי הצעירה נמצאת על הספקטרום האוטיסטי. טיפלתי בה, טיפלתי גם באמא שלי, טיפלתי גם בביתי הגדולה שסובלת מבעיות נפשיות, בעצם טיפלתי בכולם. רק לא בעצמי. אפשר להגיד ששכחתי את עצמי.

ידעתי שמאיה אוטיסטית כבר ביום שבו נולדה. טיפלתי בה וטיפחתי אותה בכל דרך אפשרית, אך לא פניתי לעזרה. לא יכולתי לקבל באופן רשמי את האבחנה שכבר מזמן ידעתי אותה.


ומה עושה אמא ששכחה את עצמה? נכון, אוכלת בלי הפסקה. עם תיאבון, בלי תיאבון, אכילה רגשית וכואבת. חשבתי שאני יכולה להתמודד עם הכל לבד וגם עם עצמי. הגעתי למשקל של 150 ק"ג וחליתי בסכרת בדרגה גבוהה מאוד כולל הזרקת אינסולין פעמיים ביום. ועדיין התמודדתי לבד.


ואז הגיע הניעור. ניעור רציני. רק שם הבנתי כמה המצב שלי חמור ושאני בצרות של ממש. רופא שפניתי אליו בעקבות הסכרת אמר לי בצורה הכי מבהילה שיש: או ניתוח קיצור קיבה, או שתתחילי להיפרד מהמשפחה שלך. חזרתי הביתה המומה, חושבת, מנסה להחליט. ואז הגיעה ההחלטה ששינתה את חיי.

החלטתי שאני חייבת לעשות משהו עבור עצמי. החלטתי לאפשר לעצמי חיים בריאים יותר, חיים טובים יותר, חיים איכותיים לי ולמשפחה שלי. החלטתי לעבור ניתוח מעקף מלא ועכשיו אני יכולה להגיד שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה.


לאינדיאנים יש פתגם ידוע שאומר "שימו לב ללחישות כדי שלא תצטרכו לשמוע את הזעקות". מבחינתי הכתובת על הקיר כל כך הרבה פעמים, רק הייתי צריכה להפנות את המבט ולבחור לקרוא אותה.

ההכנה לניתוח היתה ארוכה, כמעט שנה של בדיקות רפואיות, קבוצת תמיכה של מנותחים כדי ללמוד מהם מה כן ומה לא לעשות. כמעט שנה בה אני מבינה שאני חייבת הרגתי את מיכל החולה והשמנה על שולחן הניתוחים. היום בו נולדה מחדש מיכל בריאה וחיונית. מיכל חדשה. היום בו התחלתי את החיים החדשים שלי. הסתכלתי ימינה ושמאלה וחשבתי לעצמי: אז מה עכשיו?


הבנתי שעכשיו אני צריכה ללמוד ללכת מחדש, ללמוד את החיים מחדש, להבין מי אני? מה אני רוצה להיות? ואיך בדיוק אני עושה את זה. אני מודה שפחדתי. אני זוכרת שישבתי על הכורסא המוכרת והנוחה שלי מול המקרר, לקחתי נשימה עמוקה ונשפתי החוצה את כל מה שעברתי עד כה והחלטתי: אני מתחילה. מתחילה להגיד לא, מתחילה לעמוד על דעתי, מתחילה לחלום ולהגשים, מתחילה לסנן אנשים שאני לא רוצה סביבי, מתחילה לאסוף אנשים טובים להמשיך איתם בדרך החדשה שלי, מתחילה לשחרר, מתחילה ל


חיות. מודה שהתהליך היה כואב ולעיתים לא פשוט בכלל. ופתאום זה קרה: הרגשתי שהכל בתוכי מתחיל לבעור ושאני ממש רוצה לטרוף את העולם. בתהליך שעברתי השלתי ממשקלי 70 קילוגרמים, אך יחד איתם השלתי טונות של תסכול, דיכאון, מתח ועצבים, ועוד קצת זבל שישב בתוכי.


ועכשיו הגיע הזמן שלי לפרוח, לצאת החוצה, להיות מי שאני רוצה להיות ולהגשים לעצמי חלומות שמעולם לא העזתי לחלום. מתוך אהבתי לתכשיטים, לצבעים, לטקסטורות ולעיצוב, הקמתי את הממלכה שלי, סטודיו לעיצוב תכשיטים שהוא שלי. והוא בדיוק אני. ססגוני, יצירתי, חי נושם ושמח.

Mika art design

שלי, רק שלי.